פעמים רבות אנו שואלים את עצמנו: נו, מתי כבר אזכה לראות את בני/תלמידי שומע בקולי, מתנהג כמו שצריך/לומד/מתפלל, או כל מצב אחר שהיינו רוצים לראות את ילדינו נמצא בו? מה אני עוד יכול לעשות כדי לגרום לו להגיע לכך? מתי, מתי כבר אזכה ואראה???
אכן, רבות אנו מתייגעים ופעולות לרוב אנו עושים, אך על פי רוב מעשינו ופעולותינו נעשים מתוך דחף פנימי חסר סבלנות הנובע מכך שהילד אינו שומע בקולנו או אינו מתנהג כיאות וכו' ומרגיז ומוציא אותנו משלוותינו. ולכן דווקא את המעשה הנכון והמוביל למטרה, אנו מחטיאים ומפספסים.
בדרך כלל, אנו מזעיפים פנים, גוערים, צועקים, מאיימים ואף מענישים. לעיתים אנו מבטיחים פרס ואפילו מתגמלים את הילד, כשסוף סוף הוא כן עשה איזה שהוא צעד בכיוון הרצוי. אך על פי רוב, גם התגמול ונתינת השכר, באים עם שדר נלווה שאומר: יופי, ככה אתה שווה ורק ככה אתה אהוב ומוערך.
עלינו לזכור, שהילד גם הוא, נושא בליבו מטען רגשות וגם בקרבו פועלים יצרים ודחפים שונים. לא תמיד, או אולי כמעט אף פעם, לא קל לו בכלל, להתגבר ולעשות את הנדרש ממנו. לעיתים חש הילד מפסיד ומקופח מכך שמוטל עליו במשך כל שעות היום לרצות את הוריו ואת מוריו ואת כל מי שהוא נמצא תחת מרותו.
כל הזמן אני רק צריך שאבא ואמא יהיו מרוצים ממני ולי אסור כלום, זה בכלל לא שווה, מהרהר לו הילד בליבו, רק לי אסור מה שאני רוצה. וגם אם אני עושה משהו לפעמים בטעות, צועקים עלי וגוערים בי וכועסים עלי, מה אסור לי להתבלבל? וחוץ מזה, נורא קשה לי כל הזמן להתרכז ולהקשיב וללמוד ולהתפלל. אז מה, בגלל זה אני ילד רע שלא מגיע לי כלום? כך חושב ומרגיש הילד ומתמלא כאב ותחושה של חוסר כדאיות.
ומה נאמר לילד? האם הסברים ודרשות מלאי פאתוס על חומרת איסור השובבות או על גודל ענין התפילה ורוב השכר הצפון למתמידי התורה, יכנסו בלב הילד וימוססו את תחושת המסכנות ואי הצדק הנעשה עמו? הניסיון מוכיח, שממש לא!
אז מה כן? הבה נפתח את תורתנו, תורת אמת, ונראה איך לוקחים בן אדם ומביאים אותו למצב חדש. בפרשת בהעלותך (פרק ח' פסוק ה-ו) וידבר ד' אל משה לאמר: קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם: מפרש רש"י: קח את הלוים, קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום.
התורה מלמדת אותנו כיצד נוטלים אדם ומרוממים אותו למצב הרבה יותר גבוה (וטהרת אותם...). לא בדרשות נוטפות מור וקינמון, וכמובן, ללא גערות והוכחות כמה הוא לא בסדר, אלא במחמאות, במילים טובות, מילים נעימות לאוזן, מילים שמראות כמה טוב הוא וכמה טוב יש בו!
כשילד שומע כמה אוהבים אותו, ונוכח שרואים את הטוב הפנימי שלו וכמה מעריכים זאת ויודעים שהוא שווה, זה ממלא אותו סיפוק עז וכוחות עצומים להתגבר על הדחפים שהוא מבין שהם בלתי רצויים מחד גיסא, ולרצות לעמול ולהתקדם לכיוון הטוב אף שהוא קשה מאידך גיסא.
מילים שילד שומע בהקשר אליו, נחרטות בו כדיו על ניר חדש והופכות להיות חלק ממנו, חלק מאישיותו. הן אלו שמונעות ממנו לעשות את הבלתי רצוי ומניעות אותו לעשות את המתבקש והרצוי. לכן אם ילד שומע שהוא עצם הטוב וכל דבר ראוי שהוא עושה מוכיח עד כמה עובדה זו נכונה ואמיתית, באופן טבעי הילד יחפש וישאף לעשות מעשים טובים ורצויים.
אשר על כן, מובטח להורה ומחנך אשר "יעמיסו" על הילד מילים טובות הם יקחו אותו בדבריהם אל מקומות טובים ואפילו מפתיעים!
בד בבד, עלינו לזכור, כי כפי שגדול כוחה של מילה חיובית, לבנות את נפש הילד ולהוביל אותו למקומות טובים, כן הוא אותו הדבר בדיוק, בכוח הטמון במילה הנאמרת לכיוון השלילי. מסוגלת היא, להרוס את נפשו ולדרדר אותו, חס וחלילה, לעברי פי פחת.
אם נהיה מודעים לזאת, ונפנים את כל הנאמר לעיל, נדע איך ולאן לנתב את מרצנו והיכן להשקיע את עמלינו, וממה להיזהר ולהתרחק, ובעזרת ה', ניקח את ילדנו למקומות הכי טובים.
הכותב: הרב חיים יצחק קרמר הי"ו
מלמד כתה ה' בת"ת עץ חיים ירושלים