זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכָל פָּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ. (תהילים קמ"ג)
מאמר לרגל הכנסת ספר תורה לזכרו של רו"מ המוסדות הגאון ר' ניסן אהרן טוקצינסקי זצ"ל | י"ז טבת תשע"ג
טור אורח \\ אברהם חיים
מרכזה החרדי של עיר הבירה עצר מלכת ביום ראשון י"ז טבת, בירכני ה' הטוב במשימת קודש של טוען רבני, פוסע ברחובות ירושלים, מחשבותיי בכלל נמצאים אי שם בבית הדין הרבני הממוקם בקינג ג'ורג, זה עתה סיימתי דיון ארוך בדיני שכנים, רחוב דוד ילין בבירה מוכר לי מהליכתי לכיוון העיר מידי יום. לפתע עצרתי! מחזה מרגש נגלה מול עיניי, במעלה רחוב ישעיהו התנועה פסקה כליל, נחשולי אדם נוהרים לכיוון המבנה המיתולוגי "למל" שהפך זה מכבר לסמל כיבוש האור על פני החושך.
כאלף ילדי חמד עם התג "גם אני תלמיד עץ חיים" עומדים בשורה, ידם הימנית מחזיקה בחבל, בשמאלית לפיד אש, במעבר לשורות של הגיל הרך, הילדים מחזיקים בידיהם פנס דמוי לפיד, "מאמע, איך וויל א לפיד אזוי וויד די גרויסע קינדער" (אמא, אני רוצה לפיד כמו של הילדים הגדולים) זועק ילד בעגלת תאומים לעבר אמו.
על קירות קולנוע אדיסון הזכור לשימצה במעלה הרחוב, מודעה מפוארת מתנוססת על לוח מודעות עירוני, "מעמד הכנסת ספר תורה" אשר נתרם מכספו ועל פי צוואתו של אבינו הגאון רבי ניסן אהרן טוקצינסקי, נשימתי נעתקת ממקומה, חלפה לה שנה מפטירתו של היהודי המתוק ביותר שזכיתי כתלמיד להכיר, זכרונות ענוגים ממלאים את הלך מחשבותיי, האמנם?! עץ חיים של אחרי ר' ניסן, זה אכן אותו עץ חיים? אני מנגב דמעה, ניגש לאברך חמד העומד על המשמר בצמוד לתהלוכה, "ילדים אלו אכן תלמידי עץ חיים"? אני תוהה. האברך מביט בי במבט מחייך, "עץ חיים היתה ותהיה עוד הרבה הרבה שנים, המוסד הראשון שנוסד בירושלים לא תסגור את שעריה לעולם", הפטיר. "ר' ייד, סור נא לתוככי בית למל והתכבד בכתיבת אות במידה ונותרו אותיות" הוא מזמין אותי כשחיוך של סיפוק על שפתיו. "עץ חיים עודנה קיימת ונושמת". צמרמורת חולפת בגוו, מוחי אינו חדל מלנסות ולבטא את רגשותיי, אני תר בעיניי אחר אדם שאוכל לספר לו מי היה ר' ניסן. אני סר לכיוון חדר האוכל בבית למל, "אוי" אני ממלמל לעצמי, "כל כך חבל שר' ניסן לא זכה לחנוך את הבנין שרכש בחייו", נכנס לחדר האוכל פוסע לכיוון שולחן הכבוד, ופוסע אחורנית, ושוב מנסה להתקדם, וחוזר חלילה. "בכל זאת לא הוזמנתי", לפתע ניגש אלי בנו של ר' ניסן, ר' יוסל שמו, עם החיוך הנצחי, מידי שחרית אנו נפגשים בכותל המערבי, "קום זיי זאך מכבד" (בוא תתכבד) הוא יורה לתוך מחשבתי הפסולה מלכתחילה.
לאחר כתיבת האותיות, ניגש לבר וטועם משקה לכבוד האירוע המשמח, מתקשר לבן שיחי שסיכם להיפגש עימי בשעה 6.00, "ידידי, אני נאלץ לדחות את מועד הפגישה לפחות בשעתיים, מקרה דחוף יותר הזדמן לי", לא המתנתי לתשובה.
סאת הרגשות כבר גדושה, בעיניים דומעות, אני מביט בר' צבי אריה ראש המוסד הנוכחי, בכתיבת האות האחרונה, כאן כבר לא יכולתי להתאפק, וסכר של דמעות פרץ מעיניי, בחור צעיר ונמרץ ניגש אליי, "קרה משהו שנוכל לעזור לכם"? שאל. "בחור צעיר, לעולם לא תדע, מי היה ר' ניסן שעל שמו מתקיימת כאן היום החגיגה", עניתי. תוך ניגוב דמעות.
הבחור החליט לנוח מעט מעמל היום בסיוע לארגון האירוע והתיישב לצידי, פתחתי את סיפורי, הפלגתי בדמיוני לימים עברו ואינם: "ר' ניסן לא היה מנהל עץ חיים, הוא היה האבא של עץ חיים, אני זוכר כשהייתי ילד קטן, התגוררתי הרחק מאוד מהישוב החרדי הקלאסי, התגוררנו בקטמון, אימי היתה עומדת עימי וממתינה להסעה, זה לא כמו היום, ר' ניסן עצמו הנהיג תרתי משמע את ספינת עץ חיים, מרחוק קולו הבלתי נשכח של הפיג'ו מחליקה במורדות רחוב הפלמ"ח, חריקת העצירה נשמעה היטב, אני עולה על רכבו ומתחילים בנסיעה לכיוון המרכז ברחוב יפו. אלו היו הדקות היפות ביותר שהיו לי בימי חיי, ר' ניסן בחיוך כובש קידם אותנו כל בוקר, את ה'גוט מארגן' שלו לא אשכח לעולם. כך היה בהווי התלמוד תורה, כשילדים מטבעם התקוטטו, אבוי היה לנו אם היה רואה זאת, מיד היה ניגש ומפשר בין הצדדים, השקדים שחילק עת עמדנו בכור המבחן אלו היו "שקדי החיים" עבורנו, זה לא היה כמו היום, הנכדים שלי חוזרים מבית תלמודם עם שלל מתנות ספרים והפתעות, אלו היו ימים שהפרוטה לא היתה מצויה בכיס, וכל מתנה פעוטה שקיבלנו היללנו ושיבחנו, לא אשכח את שמחת החיים שהחדיר בנו אהבת תורה אמיתית מהי, אמונת חכמים ודביקות בסיפורי צדיקים, אני ממרומי גילי לא מצליח ולו באחוז קטן להעביר הלאה לבניי ולנכדיי את המסר שהוא כה הצליח להטמיע בליבותינו, אהבת הזולת היה אצלו משהו נדיר. לא פעם ולא פעמיים רוח נעורים התעוררה בנו, ונצמדנו לדלת המשרד לשמוע מכלי ראשון מה קורה באסיפות הנהלה, הקשבנו ושמענו אותו מדבר בנועם שיח, מסביר את עמדותיו, כבר אז ידענו שדבריו מתקבלים ברוח טובה. מידי פעם אני מנסה את מזלי בחיקוי הרטוריקה המשובחת בו ניחן ר' ניסן להעביר מסר בבית הדין".
"טוב" סיימתי את נאומי הארוך אני אומר לצעיר, "חזור לעבודתך, היא גדולה ורבה".
הבנים ר' צבי אריה, ר' שמואל, ר' יצחק ור' יוסל, עוטפים בחום את ספר התורה היקר, קול פעמוני כתר התורה משמיעים קול, ויוצאים לכיוון התהלוכה, אלפי בני תשחורת רוקדים מול ספר התורה, עוצם אוזניי ומנסה לחזור לאותם ימים נפלאים של עץ חיים, הזכרונות שוב מציפים אותי ואני מנסה להשתחל למעגל הקרוב כדי לשמוח ולרקוד עם התורה, בקושי מצליח לפלס דרכי בין מאות תלמידי הישיבה לצעירים, שעל פניהם ניכר כי הם לא רק לומדי תורתיך, אלא הם "אוהבי תורתיך", אהבת התורה בעץ חיים הוא נכס שלא תמצאו בשום מקום אחר.
בכיכר השבת, לאחר ששבעתי מאוד מהמעמד המרגש נפרדה דרכו לא לפני שאני מעיף מבט אל עבר התהלוכה במאה שערים, מאות הלפידים מאירים באור יקרות את ירושלים, העיר שזכתה לגדל בתוכה את תלמידיה של עץ חיים לדורותיה.