זכויות החברים - עץ חיים
מוסדות התורה  ישיבת עץ חיים

דף הבית >  מאמרים על 'עץ חיים' >  מפי אמרם

    מפי אמרם


רב שיח  מיוחד ומאלף עם האחים הרה"ג  רבי צבי אריה טוקצינסקי שליט"א העומד  בראשות מוסדות 'עץ חיים' והרב רבי  יוסף טוקצינסקי שליט"א חבר הנהלת  המוסדות.
מרוה לצמא | ט"ו סיון תשע"ד
מאת: אהרן טייטלבוים

מוסדות 'עץ חיים' הירושלמיים,  מוסדות התורה הוותיקים ביותר בארץ  הקודש, היו רגילים יהודי העיר לומר:  לכאן נכנסים ב'טלית קטן' (במלאות שלוש  שנים), ויוצאים ב'טלית גדול' (לאחר מאה  ועשרים)...

אכן, 'עץ חיים' ליווה את תושבי ירושלים  דאז משחר נעוריהם ועד אחריתם. את  צעדיהם הראשונים החלו ילדי העיר  בתלמוד התורה, וגם לאחר נישואיהם הם  נותרו ללמוד בישיבה, עד זקנה ושיבה.  רבבות תלמידים יצאו מ'עץ חיים' במרוצת  הדורות, בהם גדולי עולם, בכירי הפוסקים  וגדולי האדמו"רים.

בחודש זה, לפני יותר ממאה ושבעים  שנה, בי"ח בסיוון תר"א, הוקמו מוסדות  'עץ חיים' על ידי רבה של ירושלים, מרן  הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל. ברב שיח  מיוחד ומאלף שקיימנו עם האחים הרה"ג  רבי צבי אריה טוקצינסקי שליט"א העומד  בראשות מוסדות 'עץ חיים' והרב רבי  יוסף טוקצינסקי שליט"א חבר הנהלת  המוסדות, הצטיירה תמונה מופלאה של  מוסדות שיסודם בהררי קודש, ואשר ליוו  ופיארו את עיר הקודש ירושלים לדורותיה,  עד עצם היום הזה.

הראיון התקיים בין כתלי תלמוד התורה  'עץ חיים', השוכן באורח זמני בבניין מוסדות  'זוויעהל' ברחוב שמואל הנביא בירושלים.  הרבנים טוקצינסקי הם בניו של הגאון  רבי ניסן אהרן זצ"ל, שנפטר לפני כשנתיים.  הגרנ"א היה בנו של הגאון רבי יחיאל מיכל  טוקצינסקי זצ"ל, אשר היה נשוי לנכדתו  של הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של  ירושלים. הגר"ש היה זה שמינה את נכדו  לשמש כראש ומנהל הישיבה ומוסדות 'עץ  מהפך בירושלים שלפני 170 שנה: תלמוד תורה לילדים הוקם על  ידי הגר"ש סלנט זצ"ל סיפורים אותנטיים מכלי ראשון על 'עץ  חיים', מוסדות התורה הוותיקים ביותר בארץ הקודש, מפי מנהלי  המוסדות הרבנים טוקצינסקי, נכדיו של המנהל הראשון הגאון  רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל עץ שפירותיו מתוקים לראשונה:  לת"ת הולכים ילדים  היוזמה, ההקמה, ההשקעה בחינוך, גיוס התרומות, המעבר אל מחוץ לחומות, הפירות המתוקים חיים'. הרבנים טוקצינסקי מעשירים את  השיחה בזיכרונות האצורים עמם במשך  שנות דור, חלקם מאשר שמעו מפי זקנם  ואביהם, לצד עובדות ואנקדוטות שאותן  חוו בעצמם.

לא רק לבעלי יכולת מה היה הרקע להקמת תלמוד התורה  הראשון בארץ?  תלמוד התורה וישיבת 'עץ חיים' נוסדו  בקיץ שנת תר"א, כאמור, בידי הגר"ש  סלנט, ברובע היהודי בעיר העתיקה. באותה  עת לא היו בארץ תלמודי תורה כלל.  הסיטואציה הייתה אז, שמספר אבות היו  שוכרים מלמד שילמד את ילדיהם. הילדים  היו לומדים בצוותא באחד מחדרי הבית, או  בביתו של המלמד, ללא חלוקה לרמות. היה  זה לימוד קבוצתי, שבו ילדים בעלי יכולות  שונות ובגילאים שונים לומדים בכפיפה  אחת. כמובן, מי שהתברך באמצעים, יכול  היה להרשות לעצמו לקחת מלמד מוצלח  ומעולה. מי שלא הייתה הפרוטה מצויה  בכיסו, נאלץ להסתפק במלמד פשוט.  כך נוצר פער משמעותי בין רמת הידע  של הילדים, רק בגלל מצבם הכספי של  הוריהם...

הגר"ש סלנט החליט כי אסור לאפשר למצב כזה להתרחש, וכי יש לקבץ את כל  התלמידים תחת קורת גג אחת, ולתת להם  חינוך ולימודים שווים. כמי שהיה אחראי  על המצב בירושלים, שהיה ה"אבא" של  העיר, החליט הגר"ש שחייבים לפעול למען  חינוך הילדים, כפי שהוא התבטא: "גם אם  יצאו מהם חייטים וסנדלרים, לפחות שידעו  גם ללמוד כהלכה"...  הרעיון החדשני המרכזי, שעמד בבסיס  אמנת 'עץ חיים', היה הקמת מסלול  לימודים המתחיל מגיל צעיר ומסתיים  לאחר הנישואין, מסלול הבנוי ממסגרות  תלמידים בעלי יכולות שוות, הלומדים  יחדיו. הדבר היווה חידוש מהפכני, לעומת  השיטה שהייתה קיימת עד אז בירושלים.

מיד עם ההכרזה על הקמת הת"ת, התקבצו  כולם ללמוד במבנה אחד, כנהוג בימינו?  לא. תחילה פוזרו כיתות הלימוד בין  מבנים שונים ברחבי העיר העתיקה. רק  בשנת תרי"ז רוכזו התלמידים בקבוצת  מבנים, שהיו סמוכים לחצר בית הכנסת  ה'חורבה', יחד עם בית הדין של ירושלים.  לתלמוד התורה ניתן השם 'ישיבת עץ חיים'.

שיטת הלימוד הייתה מבוססת על זו  של מרן הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל, שאותה  קיבל ממרן הגר"א זצ"ל - להשקיע היטב  בלימוד החומש, ולאחר מכן לעבור מיד  ללימוד הגמרא. בימינו, יש המשקיעים חלק  נכבד מהשנים בלימוד המשניות, אבל ב'עץ  חיים', עד היום, ממשיכים בדרך שהתווה  לנו הגר"ש סלנט.  לדאוג גם לקמח זמן קצר לאחר שהוקם הת"ת, הוקמה  גם הישיבה לבחורים. האם הגר"ש סלנט  מסר בה שיעורים? אכן, בתחילה מסר הגר"ש שיעורים  בישיבה שהוקמה. השתתפו באותם  שיעורים גם למדנים גדולים מקרב תושבי  השכונה. הם היו בטוחים שישמעו פלפולים  עצומים, אבל הופתעו לשמוע שיעור עממי  ופשוט. לאחר השיעור ניגשו אליו אותם  למדנים ושוחחו עמו בלימוד. הם ניסו  להעלות מספר נקודות וקושיות שבהן  התחבטו, ולהבנתם נותרו בלתי פתורות,  אבל הגר"ש לא התרגש מכך. הוא חזר ואמר  להם שוב ושוב את השיעור, עד שהם קלטו  כי הכול נהיר ובהיר. הגר"ש הצליח לפשט  את הסוגיה בצורה כזו, שכל ספקותיהם  נעלמו והתפוגגו.

מנין היו המשאבים להחזקת המוסדות? בשנת תר"ח, כאשר תלמוד התורה  והישיבה היו במצוקה כלכלית, לא שקט  הגר"ש סלנט עד שקם ונסע לווילנה, שם  גולל בפני ראשי הקהילה את מצבו הקשה  של המרכז החינוכי. הודות להשפעתו נוצרה  קרן מיוחדת, שמטרתה לבסס את קיום  הישיבה.  שמענו כי הגר"ש לא הסתפק רק  במגבית בליטא ורוסיה. הוא הגיע גם  ללונדון ולמנצ'סטר, והרחיק אפילו עד  פולין וגליציה, לשם גיוס הכספים למען עניי  ירושלים בכלל ומוסדות 'עץ חיים' בפרט.  מספרים, כי כשהגיע למעונו של הגה"ק  מרן בעל ה'חידושי הרי"ם' מגור זי"ע, שוחח  עמו בלימוד, והרבי התפעל מאוד מגאונותו.  מכיוון שהגר"ש הורגל להתפלל תפילת  ותיקין בכל יום, חיפש מנין כזה גם בעיירה  גור, אך לא מצא, משום מה. הוא החליט  להתפלל ביחידות, כדי לא לשנות ממנהגו.  מישהו שהבחין בו גילה את אוזנו של  הרבי, שהאברך שעמו נפגש אתמול נוהג לא  על פי ההלכה... אך ה'חידושי הרי"ם' לא  התייחס לדברים וקבע כי: "האברך הזה  יודע מה הוא עושה"...

כמו כן מסופר, כי הגיע בנדודיו גם לעיירה  בעלזא, שבה שימש אז כרב וכאדמו"ר  מרן הגה"ק ה'שר שלום' מבעלזא זי"ע.  ה'שר שלום' נודע בכך שריפא את החולים  שביקרו אצלו באמצעות כף ידו. הרבי היה  ממשש את האזור הנגוע, והחולי והכאב,  כמו המחלה, חלפו מיד.  באותה עת סבל הגר"ש מכאבים  בכתפו, אולי מחמת המאמץ שהיה כרוך  בנסיעה המפרכת הזו. כשביקר בקודש  פנימה, לא סיפר הגר"ש לרבי על מיחושיו  כלל. להפתעתו, קם הרבי ממקומו, העביר  את אצבעותיו הקדושות על גבי הכתף של  האורח הרם, וראה זה פלא, הכאב חלף כלא  היה.  דרמה בלב ים אחד האברכים מחסידי גור, שהיה  תלמיד חכם ולמדן מופלג, השתוקק לעלות  לארץ ישראל. הוא נכנס להגה"ק מרן בעל  ה'שפת אמת' זי"ע וקיבל ממנו את ברכת  הדרך. לפני הפרידה, הרבי, שהכיר היטב  את הגר"ש סלנט, ישב וערך אליו מכתב,  וביקש מהאברך למוסרו לגר"ש כאשר יגיע  לירושלים.

כאשר הפליג האברך עם משפחתו  באנייה, מישש הוא בכליו כדי לוודא  שהמעטפה עמו. הלה היה בטוח כי היא  מכילה חידושי תורה, והתאווה לעיין בהם.  הוא לא יכול היה לעמוד בפני יצר הסקרנות  ופתח את האיגרת. לתדהמתו, נכתב בה:  "אני שולח לך אברך תלמיד חכם, כדאי לך להכניסו לישיבה"'. האברך ההמום לא  חשב פעמיים, קרע את המכתב והטילו אל  הים, אל הנחשולים הגועשים.

רעייתו, שהבחינה במעשיו, השתוממה  ונבהלה: "למה עשית את זה?"  האברך הנחוש הסביר לה ללא ניד עפעף:  "אני מעוניין ללמוד בעצמי, ללא  התגנדרות. מכתב כזה עלול להביאני  חלילה וחס לכדי גאווה ולנפח את מעמדי  ואת ישותי, על שזכיתי שהרבי מצייד אותי  בהמלצה מידו. אינני חפץ להשתמש בכתר  התורה. זו לא התכלית שלי בלימוד".

כשהגיע האברך לירושלים, נכנס לגר"ש  סלנט כדי לקבל ברכת 'שלום עליכם', הציג  את עצמו, וביקש להיכנס ללמוד בישיבת  'עץ חיים'.  "פה צריך ללמוד, אם סתם מחפש  פרנסה אתה, אין מקומך כאן..." אמר לו  הגר"ש באופייניות טיפוסית. כנראה, מצבה  הכלכלי של 'עץ חיים' באותה תקופה היה  קשה, מה שלא אפשר לכל מי שהתדפק על  שעריה להתקבל.

"אני מבקש ללמוד בלבד, אין כוונתי  לשם ממון", חזר האברך על משאלתו.

בעודם משוחחים, נשמעה נקישה על  הדלת. בפתח עמד הדוור, ובידו מכתב מ...

פולין הרחוקה. השולח: ה'שפת אמת'  מהעיירה גור...

הגר"ש מיהר לפתוח את המכתב, ונאמר  בו כדלהלן:  "שלחתי מכתב עם האברך, אבל בטוחני  שפתח אותו, וכשראה את תוכנו החליט לא  להעבירו אליכם... לפיכך אני משגר מכתב  נוסף, להמליץ עליו כעל בן תורה אמתי  ולבקש מכם להכניסו לישיבה שלכם"...

עם קריאת השורות הספורות הללו, אורו  פניו של הגר"ש: "התקבלת. אבל בתנאי  אחד: עליך להגיע אליי לעתים תכופות, כדי  'לדבר בלימוד'"... האברך סבר וקיבל.

התורם העשיר נדהם ויש המשך מרגש לסיפור: כעבור זמן מה הגיע עשיר גדול מחו"ל  לעיר העתיקה, וביקש להתרשם מהמוסדות  ולתרום בעבורם סכום כסף נכבד. הסבא,  רבי מיכל, נטלו עמו וערך לו סיור מקיף  בין כל אגפי המוסדות, הת"ת והישיבה  וכדומה. לקראת תום הסיור הציע רבי מיכל  לעשיר להגיע למעונו של זקנו, הגר"ש סלנט,  ולחתום כאן את סיורו.  הנדבן, יחד עם רבי מיכל, הגיעו לבית  הגר"ש והתקבלו כמובן בסבר פנים יפות  ובלבביות רבה. לפתע, נכנס לבית הגר"ש  מיודענו האברך. הוא נכנס בלא להקיש  על הדלת, נאמן להבטחתו להגיע מדי פעם  לשוחח בלימוד. כאשר הבחין בו הגר"ש,  נטש את אורחו הדגול, רץ לעבר האברך  ופתח עמו בשיחה תורנית.

העשיר נפגע עד עמקי נשמתו. הוא הגיע  לתרום כסף, והנה הוא זוכה ליחס משפיל  שכזה? הוא הסמיק מזעם והחליט לעזוב  את הבית.  רבי מיכל היה שרוי במבוכה רבה. הוא  חשש מטרפוד כל הביקור, שבו השקיע  יגיעה ויזע. אבל הוא לא ויתר מהר כל כך,  ולא נתן לכל עמלו ללכת לטמיון.  "בוא נצא לעת ערב לסיור נוסף ברחבי  העיר העתיקה", הציע לעשיר הכעוס.  איכשהו הצליח לפלס מסילה ללבו, והלה  נעתר לבקשה.

בעודם פוסעים מעדנות בסמטאות העיר  העתיקה, עברו ליד דירה ששכנה בירכתי  המבנה. היה זה מין מרתף, שרק מחצית  מחלונותיו הציצו לרחוב, בעוד המחצית  האחרת הייתה שקועה באדמה. זה היה  ביתו של האברך שלנו, שהיה חי בצמצום  ובדוחק רב...  רבי מיכל הציע לגביר שלצדו לגחון מעט  לעבר אשנבי הבית ולהביט פנימה. המראה  שבו נתקל גרם לו להתחלחל: הוא נוכח  כיצד האברך מושיב על ברכיו את הילד  הגדול, לומד עמו בחביבות ובנעימה, ואחר  לוקח פרוסת לחם, מושח אותה בשמן זית  ומגיש לו לאכול. אחריו הושיב את בנו השני  על ברכיו, וכמעשהו בראשון, כך נהג גם  באחיו. גם תורם של הבן השלישי והרביעי  הגיע, אבל הם כבר לא זכו בפרוסה שלמה,  אלא במחצית הפרוסה, משוחה בשמן זית.

לאחר הארוחה הדלה השכיב האב את  ילדיו הרכים על הארץ לשנת הלילה שלהם,  ואז שב למקומו ולגמרתו והוסיף לשקוד על  תלמודו לאורו הקלוש של הנר.

העשיר פרץ בבכי נסער ופלט: "אני לא  רוצה יותר לראות כלום. די לי בכך... עכשיו  אני מבין למה עזב הגר"ש סלנט את השיחה  אתי ברגע שבו נכנס האברך הצדיק הזה..."  למותר לציין כי התרומה שתכנן להרים  הוכפלה באותו מעמד.  מלכים ושרים בתוך... כוך השמועה מספרת כי גם ביתו של הגר"ש  סלנט שימש בשלב מסוים את 'עץ חיים'.

הגר"ש היה מסתפק תמיד במועט  שבמועט. הוא היה דר בתוך גומחה קטנה  בחצר ה'חורבה', ובה קיבל מלכים ושרים,  רבנים ואישי ציבור שבאו להקביל את  פניו...

כאשר הגיע פעם נדיב תושב חו"ל לביקור  בעיר העתיקה, וראה את מעונו של הגר"ש,  הוא נסער מאוד, וביקש לבנות בעבורו בית  חדש. אבל הגר"ש דחה את ההצעה בתוקף.  "טוב לי פה. מי שמחפש אותי יסתפק בכוך  שלי"... כאשר המשיך הלה להפציר ולא  הרפה, נעתר הגר"ש לבסוף. הוא הסכים כי  ייבנה בעבורו חדר מגורים מרווח, אך התנה  זאת בכך שהגומחה הננטשת תשמש את  תלמוד התורה, "ולאחר פטירתי, גם החדר  החדש ישמש את תלמוד התורה של 'עץ  חיים'". הגביר נענה, ונפנה בזריזות לעשות  כמצוותו.

על הקשר שבין 'עץ חיים' ל'חורבת  רבי יהודה החסיד', או בשמה המקוצר  'החורבה', שבסמוך לה התגורר הגר"ש,  מסופר, כי לקראת סיום בניית 'החורבה',  נוצר מחסור בכוח אדם.  באותה תקופה עלה החשש כי הטורקים  ששלטו בארץ, ולא ראו בעין יפה את הבנייה,  ינסו להערים קשיים על סיום המלאכה  מטעמים שונים. בשל כך ביקשו היזמים  לגייס כוח אדם נוסף למלאכת הבנייה, כדי  להגביר את הקצב. הם שקלו לבקש זאת  מתלמידי 'עץ חיים', אך חששו מפני הנאמר  בגמרא כי "אין מבטלים תלמוד תורה  אפילו לבניין בית המקדש", ולשם כך נועצו  ברבם הגר"ש.  "מתיר אני את הדבר", קבע הגר"ש,  ונימק: "יש בבניין החורבה משום קירוב  הגאולה. כל יום שחולף ועדיין לא נגאלנו,  הוא בבחינת פיקוח נפש, וכאשר בפיקוח  נפש הדברים אמורים, הרי ודאי מותר  לשבץ תלמידים למלאכה".

לאחר פטירתו של הגר"ש שימש ביתו,  בהתאם לצוואתו, במשך שנים ארוכות,  כחדר לימוד בעבור ישיבת 'עץ חיים'  הסמוכה. כך גם ארון הספרים, שהותיר  הגר"ש לשימוש רבני הישיבה. הגר"ש כתב  בצוואתו:  "את הספרים שבארגז האדום, לתת  לנכדי הבחור נתן נטע סלנט, ואת אלו  שבארגז הירוק אני נותן במתנה לישיבת  'עץ חיים' בחצר ריה"ח (רבי יהודה החסיד)  זצ"ל, וישמרו בהארגזים שבביתי המיוחדים  לספרים. ותלמיד חכם שירצה ללמוד בהם  ילמד בבית הזה דווקא ולא יוציאם החוצה,  ואחר הלימוד יחזירם למקומם".  הבטחתו של ה'חזון איש' גם אביכם המשיך, מן הסתם, במסורת של  גיוס כספים לצורך המוסד.  כשביקש אבינו לצאת לחו"ל למסע מגבית בעבור 'עץ חיים', בשנת תש"י, היה  סבינו הגאון רבי מיכל חולה. אבא היה בנו  יחידו, והוא חשש להשאיר את אביו במצב  כזה. הוא נועץ בסבא, ואמר לו כי הוא שוקל  לנסוע לבני ברק, כדי להיוועץ במרן ה'חזון  איש' זצ"ל אם לצאת למסע. אבל הסבא  ניסה להניא אותו מכך.  "למה?" שאל אבא, "ממה אתה חושש?" הגיב הסבא: "ומה תעשה אם יורה לך  ה'חזון איש' לא לנסוע?"  "אז לא אסע", ענה אבא.  "אם כך, אם אתה מקבל על עצמך לציית  לכל פקודה של ה'חזון איש', אתה רשאי  לצאת אליו", אמר הסבא.

הגיע אבינו ל'חזון איש', שטח בפניו את  שאלתו, והוא פסק כי אבא חייב לצאת  לצורך זה לחו"ל. ה'חזון איש' אף הבטיח  לאבא כי הוא יצליח במסעו, וכי יזכה לשוב  לארץ ולמצוא את אביו בחיים... שזה בעצם  היה החשש המרכזי.

רק מי שהוא "מלאך" יכול להתחייב  כך... אומרים הרבנים, ומוסיפים: אבא  נסע, שהה שם חצי שנה, וכשחזר, אכן מצא  את אביו במיטבו. סבא המשיך לחיות עוד  חמש שנים לאחר אותה נסיעה...

צריך גם מעיל, נעליים...

האם הגר"ש סלנט היה מעורב גם בענייני  הת"ת השוטפים? על אף טרדותיו המרובות בבעיות הכלל  והפרט, היה הגר"ש דואג לכל ענייני 'עץ  חיים'. הוא נשא את המוסדות על לבו ממש.  הגר"ש היה נוהג לבקר בחדרי הלימודים  מדי יום כמעט, כדי לעמוד בעצמו על מצב  התקדמותם של התלמידים, וגם היה בוחן  את ידיעותיהם. הוא נהג אף לנבור בשקיות  האוכל שהילדים היו מביאים, וכשראה  שהשקית דלה וריקנית, היה משחיל לתוכה  דבר מאכל או פרוטות מספר, מבלי שהילד  ידע או ירגיש בכך. כשראה שילד מתהלך  במעיל קרוע או נעליים מטולאות, היה שולח  אותו מיד אל החייט או הסנדלר, שיתפור  לו על חשבונו בגדים חדשים או נעליים  חדשות. הגר"ש היה האבא של הילדים ושל  המבוגרים, רוחו הגדולה הייתה חופפת על  הכול.

יש לכם אינדיקציה לכמות התלמידים  שהוציאו מוסדות 'עץ חיים' מקרבם? במשך שנות קיומם, הוציאו מוסדות  'עץ חיים' אלפי תלמידים. מהם כאלה  המשמשים כיום בקהילות ישראל כרבנים,  דיינים וכדומה, ומהם העוסקים בתחומי  המסחר השונים, אבל נוהגים להתפאר  תמיד כי 'היו פעם בני ישיבת עץ חיים'.  לפני זמן מה נוסד 'חבר תלמידי עץ  חיים', והוא מונה אלפי חברים, ביניהם  כאלה הממלאים תפקידים נכבדים ביותר  בציבור. מעניין לציין כי אף אלו מבין  הבוגרים, שהתרחקו במשך הזמן מאורח  החיים של היישוב הישן, מזכירים בחיבה  ואהבה עמוקה את אותם ימים, שבהם  חבשו את ספסלי הישיבה.

מושג חדש: הסעה לת"ת מתי עברו מוסדות 'עץ חיים' לתוך העיר  החדשה? בשנת תרס"ח יזם הסבא רבי מיכל  את רכישת הקרקע ליד רחוב יפו, להקמת  סניף של הישיבה. עם הקמת בנייני הישיבה  במרכז העיר הוקם במקום גם כולל,  ששימש בעיקר את בוגרי הישיבה. אגב,  הסבא היה הראשון שהכניס את מושג  ה'הסעות' לתלמוד התורה. מישהו תרם  רכב ישן, שבו נדחסו בכל בוקר עשרות  ילדים, בדרכם לת"ת. באותה תקופה לא  היו רכבים מצויים כל כך בירושלים, הדבר  היה אז חידוש מרענן ומפתיע.

כמאה שנים היינו שם, ברחוב יפו,  עד שלאחרונה הפך מרכז העיר למוקד  סחר ובילוי, כידוע לכולנו. פנינו לגדולי  ישראל, ובהם מרנן הגרי"ש אלישיב,  הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל, ולהבחל"ח  הגראי"ל שטיינמן שליט"א, וכולם אמרו  לנו שחייבים לעזוב את המקום, מחמת  המפגעים הרוחניים ששוררים בו.  מכרנו את השטח ליזמים פרטיים, הם  מתכוננים להקים שם פרויקט נדלנ"י של  מגורים ומסחר. בכסף שקיבלנו רכשנו את  המתחם ברחוב ישעיהו, שבו שוהה כעת  תלמוד התורה של רוז'ין, ובעבר שכן בו בית  הספר 'לעמל'. בית ספר זה היה הראשון  בירושלים, בשעתו, שפרץ את הגדרות  והכניס לימודים כלליים אל שעריו, בניגוד  לדעת גדולי ישראל...  לקראת הרכישה קיבלנו את ברכתו של  מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. הוא הציע  לנו לסייד מחדש את הכתלים, כדי שיהא זה  בבחינת "פנים חדשות שבאו לכאן". כאשר  ביקרנו במעונו של ראש ישיבת בריסק,  מרן הגאון רבי דוד סולובייצ'יק שליט"א,  התבטא בפנינו: "דעו לכם, כי 'עץ חיים הינו  קודש קודשים', וכל צעד שאתם נוקטים  צריך להיגזר מהמחשבה הזו".  לקראת אלול תשע"ה אנו צפויים לעבור  למשכננו החדש, בעזרת ה', ולתקן בס"ד את  אשר עיוותו מנהלי בית הספר 'לעמל' ששכן  בו, ותחת החינוך הזר שהוענק שם, נמשיך  לשמר את המסורת המפוארת של דרך  ישראל סבא, עד ביאת הגואל. 


להורדת המאמר לחץ כאן