זכויות החברים - עץ חיים
מוסדות התורה  ישיבת עץ חיים

דף הבית >  מייסדים >  רבי אריה לוין

    רבי אריה לוין


ב"ה

 


שביבים מדמותו הנסתרת של הצדיק רבי אריה לוין, 'רב האסירים' ונדכאי ישראל, ששימש בתפקיד 'המשגיח' של ת"ת 'עץ חיים' קרוב לארבעים שנה | 'הצדיק הירושלמי' שהקדיש את חייו למען הזולת, אוהב הבריות ומקרבן לתורה | רך הלבב, שאת מפעליו הכבירים עשה בגפו, בלי להחזיק כל טובה לעצמו וברח מן הכבוד כל ימי חייו | האיש שמסר נפשו למען אסירי המחתרות ואשר היו כרוכים אחריו שרים וראשי ממשלה, מצא את שעשוע חייו בתפקיד המשגיח של 'עץ חיים' | בפיך ובלבבך לעשותו

המגרש רחב הידיים שקידם את תלמוד תורה "עץ חיים" המה ילדים משחקים בעליצות, כרגיל בכל יום בשעת הפסקת צהריים. קבוצות של דרדקים, מילאו את הרחבה בצווחות רמות וקריאות צהלה.

נער צעיר, בן טובים, צעד בצדדי החצר כמתגנב, פיו וכיסיו עמוסים קוביות סוכר ופרוסות חלבה לפי משקל. פה ושם הוא מעניק שטרות כסף לחברים מזדמנים תמורת אי אלו טובות הנאה, כמנהג בעלי בתים חשובים...

בתוך ההמולה השגרתית שהשתררה בחצר כמעט ואי אפשר היה לשים לב לאותו נער והתנהלותו התמוהה. אך הוא לא נעלם מעיניו הרחימאיות של המשגיח הנערץ - 'רבי אריה' - כפי שכונה בפי כל, סמל לצניעותו וענוותנותו המופלגת. מיד כאשר הבחין בו, ניחש כי משהו לא כשורה.

רבי אריה קרא לו לחדרו, הלוא הוא הקיטון הצר שבמסתור המדרגות. הילד התיישב, מתאמץ להסתיר את החשש שמקנן בו, אל מול מבטו הבוחן כליות אך מלא הטוב, של המשגיח.

רבי אריה אחז בזרועו והחל מלטפו בחום. במשך דקות ארוכות הוא ליטף את כף ידו של הנער ולחש בקול דממה דקה שוב ושוב: "לא תגנוב... לא תגנוב..." בהטעמת המילים בנימות של כאב, חמלה ואהבה.

הנער ניסה להלחם ברגשותיו, אבל ללא הצלחה. כמו נפתח הסכר, התפרצו הדמעות של הילד התמים שנפשו הייתה כלואה בתוך מנהג מעוות שהנהיג לעצמו, והתחרט על כך אלף פעם. הדמעות שטפו את לחיו וליבו. הבכי היה בכי של עזיבת החטא, חרטה על העבר וקבלה על העתיד.

מאוחר יותר סיפר רבי אריה את הדברים להוריו של הילד תוך שהוא מבטיח להם כי הוא כבר בטוח שילדם לא ישוב לדרכו הרעה בע"ה.

ההורים, רק שמעו את דבר המעשה והדם אזל מפניהם, הם נזדעזעו עד כדי עילפון.

התברר שבתקופה האחרונה החלו להיעלם מן הארנק בבית סכומי כסף מדי יום. ובהיות ואמו הישישה של האב התגוררה בביתם, תלו את המשוגה בה. לתומם סברו כי אלו מעשיה של האם שכבר אינה צלולה לחלוטין בדעתה כנראה. כתוצאה מכך, הם החליטו להעבירה אל בית אבות. היא הייתה אמורה לעבור לשם בעוד ימים מספר ואילולי היה המשגיח מגלה את סוד הכסף הנעלם, היה נגרם עוול משווע ובלתי נתפס לאותה זקנה שלא נגעה בממון לא לה...

כזה היה רבי אריה לווין, הדמות המלאכית שהסתובבה בירושלים והקרינה על נפשם הצעירה של רבים מבניה, בין שערי המוסד הגדול של 'עץ חיים'. גאון במידות, חכם בתורת הנפש ובקי בענווה, שעמד כל ימיו לימין חסרי הישע, האסירים והחלכאים.

 

בוצין בוצין מקטפיה ידיע

ביום ו' ניסן תרמ"ה התמלא ביתו הקט של ר' בנימין ביינוש ועטיל לוין, מן העיירה הרוסית אורלא שליד ביאליסטוק (כיום פולין), אורה ושמחה. בן קטן נולד לו, אריה נקרא שמו בישראל. זה הקטן גדול יהיה -

מאז שחר טל ילדותו, רדף חסד ואהב את הבריות באשר הם שם. הוא לא החמיץ שום הזדמנות לעזור ולסייע לנחשלים ממנו, לזרוק מילה טובה ולהעניק את החיוך שעוד יפורסם ועוד ירפא לבבות שבורים לאלפיהם.

אך כל זה היה רק לצד התמדתו הגדולה ואהבתו לתורה. את מירב זמנו, כוחו ואונו השקיע בתלמוד התורה ועמלה.

מסופר כי גם בשנים הארוכות שהיה הולך מדי שבת בשבתו לבקר את אסירי ציון, או כאשר הלך לבתי החולים השונים לעודד את המתייסרים בישראל, היה משנן לעצמו בדרכים ללא הפסק פרקי משניות. רק מאוחר יותר גילו את החיבור שחיבר על סדר מועד ועל סדר טהרות (שהוא, אגב, נעלם ביום מן הימים ולא נמצא עד עצם היום) כמו את מרבית כתביו.

כבר בנערותו גלה למרחקים ללמוד תורה. בתחילה למד בישיבה שבסלונים ולאחר מכן בסלוצק אצל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ולאחר מכן, כאשר הגיע לכלל שנים, נכנס אל הישיבה הגדולה דוולוז'ין, אצל הנצי"ב, חתנו של הגר"ח.

מאז שנות ילדותו המוקדמות, קיננה בו השאיפה העזה לעלות אל ארץ אשר עיני ה' אלוקים בה, ארץ ישראל. מגיל קטן מאוד שאף לנשק את אדמת הארץ הקדושה, לשבוע מטובה ולברך עליה בקדושה.

ההזדמנות הגיעה מוקדם מכפי שצפה. בעודו בן תשעה עשר שנים, פרצה מלחמה גדולה בין רוסיה ליפן, והוא זומן להתגייס בצבא הרוסי. כמובן שהיה בכך סיכון וודאי לכל עתידו הרוחני כמו הגשמי, ולכן החליט לעלות ארצה. הוא נפרד מהוריו ומכיריו ויצא אל דרך החתחתים לעבר ארץ היהודים.

לאחר פרק ארוך ועמוס תלאות וייסורים, בהם נקנית ארץ ישראל, הגיע בר"ח אדר שנת תרס"ה אל חוף העיר יפו בארץ ישראל.

עם הגיעו את הארץ, פנה אל ביתו של רבה של עיר הנמל באותם ימים, יפו, הראי"ה קוק, והרב המליץ לו לעלות ירושלימה.

הוא אכן שם את פעמיו אל עיר הקודש ירושלים, נכנס אל ישיבת 'תורת חיים' בראשות הרב ר' יצחק וינוגרד, שם המשיך וחזר לתלמודו ביתר שאת. לא ארך הזמן עד שהוכר כעילוי צעיר וגאון שעדיו לגדולות ונפלאות.

חודשים ספורים עם בואו אל ארץ ישראל, הגיע רבה הראשי של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל והציע לו לשאת את גיסתו, אחות אשתו, ציפורה חנה בת הרב רבי דוד שפירא, רבה של קובנה בעברו. סבה, רבי חיים יעקב שפירא, שימש באותה עת כאב"ד בירושלים. אירוסיהם נערכו לפני חג הפסח, ובי"א תמוז תרס"ה הם נישאו בסימן טוב ובמזל טוב.

 

ללמוד וללמד, לשמור ולעשות

מיד לאחר נישואיו קבע רבי אריה את מקום מושבו בברחוב הר גריזים שבשכונת משכנות ישראל (כיום נקרא הרחוב על שמו) בירושלים. הבית היה קטן ומוזנח למדי, אך רבי אריה, כדרכו, לא ביקש לעצמו דבר מעבר לצורך המינימאלי ביותר להתקיים. בבית הדולף והרעוע הזה נולדו וחיו וגדלו שבעת ילדיו, ושפתותיו היו רינה לעולם.

בשנים שלאחר נישואיו המשיך לעסוק בתורה בישיבת 'תורת חיים' בה למד עד לנישואיו.

פחות מארבע שנים לאחר מכן הוסמך לרבנות על ידי רבה של ירושלים רבי שמואל סלנט ורבי חיים ברלין בנו של הנצי"ב.

בינתיים המשיך רבי אריה לשקוד על תלמודו, לעשות חייל, ובד בבד המשיך גם, בצו ליבו הגדול, לעזור ליהודים נחשלים ונדכאים שמצא בדרכו. העזרה הזאת החלה לאחר זמן למסד את עצמה, כאשר לקח על עצמו את המשימה הקשה של עידוד האסירים ונדכאי ישראל. כפי שיתואר להלן.

בשנת תרע"ז מונה להיות המשגיח בתלמוד תורה הגדול 'עץ חיים'. עד לאחרית ימיו שימש בתפקידו זה ברגישותו הרבה ובליבו הגדול. אין ספור סיפורים מופלאים ועובדות נוראות הוד, יכולים למלאות ספרים עבי כרס שיהוו אבני דרך בדרך לחינוך הבנים.

במהלך השנים עברו מאות ואלפי תלמידים תחת ידו הרכה, וכולם נקשרו אל דמותו האבהית בעבותות של אהבה.

גישתו המיוחדת, הבנתו העצומה בנפש זולתו, גרמו לתלמידים לראות בו אחד שהם יכולים לשפוך בפניו את צפונות ליבם, ורבי אריה היה מסכית לכל דבריהם, לעיתים גם להבליהם, בסבלנות אין קץ, כאילו כל הזמן שבעולם נמצא ברשותו וכי אין לו בעולמו כעת אלא אותם בלבד. הוא היה מייעץ להם ומנחם אותם, שומע אותם ומכוונם, והתלמידים בקרבתו חשו מוגנים ושווים ומוערכים.

זקנים וישישים, עודם זוכרים את אצילות פניו הנעימות, ואף לא אחד מהם אינו זוכר פעם שרבי אריה הרים את קולו, או יצא משלוות רוחו הנצחית. תמיד היה מאור פניו ועיניו מלאות ההבנה והרחמים, שוטף כל עקמומית שבלב תלמידיו מעריציו...

 

שובו לביצרון אסירי התקווה

השנים שקדמו לקום המדינה, כאשר הבריטים שלטו על הארץ, היו רוויות דם ומלחמה. הצעירים שהגיעו מכל קצוות תבל, כשלנגד עינם החלום הציוני הפועם, התרכזו בשתי קבוצות שלחמו למען הארץ כדי לכבשה מידי הזרים, להפיל את השלטון הבריטי, ולעיתים אף לחמו זה בזה. היו אלו פעילי האצ"ל והלח"י.

הבריטים השולטים רדפו את פעילי המחתרות שחוללו שמות בצבאם, ואלו שנתפסו, נשלחו למאסר בבית הסוהר הידוע לשמצה ה'קישלה' או לבית הסוהר המרכזי. היו שם קבוצות של נידונים למוות שנשפטו במשפט שדה ונידונו לתליה. הם ישבו לצד אלו שנשפטו 'רק' לשנות מאסר ממושכות.

אלו גם אלו ישבו בתת תנאים אנושיים. חדרים מעופשים ומחניקים, ובהרבה מהמקרים גם ללא ביקורים כלל, לא משפחה ובוודאי שלא פרקליטים כלשהם. רק אחד היה שקיבל את אישורי הרשויות לבקר כל את האסירים. רבי אריה לווין...

כאן החל לדבוק בו הכינוי, 'רב האסירים' או 'אבי האסירים', כשהוא למעשה משפיע בשני המישורים הללו, כרב וכאב, ברוב מסירות. הוא המשיך לשאת בתואר זה עד אחרון ימיו על כל הנטל שכרוך בכך. הוא עצמו העיד במכתב שמצאו לאחר לכתו כך: "כידוע, החזקתי במצווה לבקר את אחינו הנדכאים בבית הסוהר המרכזי וב'קישלה' משנת תרפ"ז בכל שבת ויום טוב. לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש..."

מסירותו הרבה וליבו הרחב כאולם כנראה השפיע אף על הערלים הבריטים האטומים, והוא הצליח להשיג אישורים לדרישות דתיות שונות, כדי לחזק את רוחם השפוף ולהיות להם לדמות אב בתוך המחשכים האיומים. כיסיו העמוקים, אותם תפרה הרבנית בבגדיו, היוו חוט מקשר לאסירים מן העולם החיצון. הם הכניסו פנימה פתקאות עם דרישות השלומים לקרובי משפחתם וכשיצא רבי אריה משערי בית הכלא, הלך ומסרם לכתובותיהם ומפיח שמחת חיים במשפחות שנותרו בלי משען ומשענה. כעת, היה רבי אריה מקבל מהם מכתבים ומחביא בכיסיו העמוקים והאסירים בכלא היו מקבלים אותם ומשיבים את נפשם עמהם.

אסירי עני וברזל, שישבו תחת המגף הבריטי, ראו ברבי אריה שהגיע לבקרם כל שבת ושבת, מלאך מושיע של ממש. הוא חיזק את רוחם ועודד את נפשם ונתן להם תקווה במקום שאין לו שם זכר.

עיניו הרכות וליבו המבין קנו את ליבם של האסירים על אתר, משום שאי אפשר היה שלא להבחין בליבו הדואג והאוהב, שמתאחד בצער ובקושי, ומייחל לטוב לעיתים יותר מן הנידון עצמו.

חומות הקישלה לבטח אוצרים בחובם אין ספור מעשים טובים ודיבורים של עוז וגבורה שדיבר ועשה רבי אריה. סודות של מסירות נפש ליוו יהודים אלי הגרדום והתקרבותם לאמת בסוף חייהם נזקפת לזכותו.

הוא לא היה מבדיל בין אסירים על לא עוול בכפם לבין אסירים שפלים, בין לוחמי צדק לעבריינים פליליים, בין קרובים לדת משה ובין רחוקים ופוקרים. את כולם אהב עד כלות, למען כולם פעל ואת כולם הבין והכיל במסירות שאינה יודעת גבולות.

 

ביקור חולים אין לו שיעור

לצד דאגתו הגדולה למען אסירי ציון, הנהיג רבי אריה לעצמו לבקר ולחזק גם את רוחם של חולי ישראל המתייסרים בחוליים בבתי החולים השונים בסביבות ירושלים והארץ כולה.

אותם ימים, סכנה של ממש נשקפה למי שהעז לבקר חולים על משכבם, במיוחד בעלי המחלות המדבקות כמו צרעת ושחפת. הללו נעזבו לגורלם ונשכחו מלב.

חולים התגוללו בין כותלי בתי החולים באין אונים, חסרי תקווה.

רבי אריה היה היחיד שההין להיכנס אליהם ולבקרם, להפיח בעצמותיהם את התקווה. והוא אכן חולל שם פלאות באמצעות רוחב ליבו הידוע ומסירותו הבלתי מתפשרת לכל אחד ואחד באשר הוא. הוא לא חת משום אדם ומכל מחלה ומכל מצב. הוא הגיע, בחיוכו הקסום, בדברי הנועם המרגיעים שלו, בהבנתו הגדולה והאיר את החשכה לאלפי חולים.

בין בתי החולים בהם הסתובב היו גם כאלו המיועדים לחולי נפש, לישישים, לסיעודיים, הוא היה מחזק את רוחם, קושר קשרים של אמונה ואהבה.

פעם טייל יחד עם בנו ברחובות ירושלים, לפתע ניגש אליהם אדם שחלף ברחוב והפטיר לעבר רבי אריה: "דרישת שלום מקרובך אצלנו במוסד לפגועי נפש..."

לאחר שהתרחק הלה, שאל הבן את אביו רבי אריה בתמהון, "מי הוא זה קרובנו במוסד המדובר?", לא היה לו ידוע לו קרוב משפחה חולה נפש.

אך רבי אריה השיב לו כי פעם הגיע אל בית החולים הזה ולפתע הבחין במטופל אחד מוזנח עם סימני חבלות על גופו. התעניין לפשר העניין וגילה כי האיש הלה הינו חסר קרובי משפחה וכי אף אחד אינו מגיע לבקרו, ומשום כך הרשו לעצמם מנהלי המוסד להזניח אותו וכשהיו פורצות מריבות בין החולים, היו מנהלי בית החולים מרשים לעצמם להכותו לשם דוגמה.

עוד באותו יום ניגש אל המנהל כשבידו עציץ חי שקנה, ובישר לו כי אותו חולה הינו קרוב משפחה, ומבקש כי יטפלו בו כיאות...

מני אז, היה מגיע מדי שבוע אל שערי בית החולים, לבקר את 'קרובו' האומלל, שזכה לקרבתו המיוחדת של רבי אריה.

 

אוהב את הבריות ומקרבן

קשרים רבים קשר עם גדולי ישראל, אך המשיך את שגרת חייו בין האנשים הפשוטים. ליבו הרחב של רבי אריה התבטא בכל מישורי החיים. כאשר ראה בעיניו איש ישראל, לא ראה אדם גרידא, אלא עולם מלא. הוא הביט בעיניו והזדהה עם מצוקותיו וסבלו ותחושותיו וגם עם שמחותיו ואושרו.

פעם שאלו מלווהו איך מרשה הוא לעצמו לעזור גם לאלו אשר אינם שומרי תורה ומצוות? ושמא מסייע הוא בידי עוברי עבירה הוא?

רבי אריה נענה ואמר לו כי בהיותו נמוך קומה הוא אינו רואה מה קורה על ראשו של העומד מולו ומה הוא חובש, "אני רואה ישר ללב..." אמר וביטא בכך בלא משים את תמצית דרכו ותורת חייו.

פעם נפגש עם שר חשוב במדינה בנושא חשוב. לפתע, בין הדיבורים, קלטו אוזניו הרגישות של רבי אריה רחש מכיוון החצר. "מי שם?" שאל, אך השר הרגיעו באומרו כי זהו אף אחד, רק נהגו. רבי אריה השתומם: "אף אחד? הנהג הוא אף אחד?". על אתר הכניסו רבי אריה, הושיבו אל השולחן והגיש בפניו כל מה שהיה לביתו הדל להציע. הוא כרכר סביבו וכמעט ששכח מי הוא בעצם כאן השר...

סיפר מנקה רחוב כי פעם חלף רבי אריה על פניו בעת שעסק בטיאטוא הרחוב, לפתע עצר, פנה אליו בחיוך ואמר לו כי הוא מקנא בו. "בי?" שאל המנקה משתומם, תוך שהוא מגניב מבט אל הסרבל המטונף שעליו, "מה יש לקנא בי?"

ר' אריה חייך אליו את חיוכו הטוב ואמר לו: "כל יום אתה מנקה את עולמו של הקב"ה! הקלה היא בעיניך? היודע אתה כמה זכויות תלויות בכך?"

"באותו יום", העיד המנקה, "הרגשתי מלך".

כוחה של מילה היוצאת מליבו של רבי אריה.

וזה היה סוד חייו. להתבונן בנפש האנשים, לראות את החלק הטוב ולהשתתף. לו כל אחד אחר היה חולף על פני אותו מנקה ואומר לו את שר' אריה אמר לו, אין ספק כי הדברים לא היו מותירים רושם כביר כל כך. אך מפיו של איש האמת, שכאשר הוציא את מילותיו מפיו אפשר היה להבחין באמתותם הבוהקת, ולשאוב מהם כוחות גדולים של תקווה, הייתה משמעות אחרת.

 

וכבוד גדול עשו לו במותו

רבי אריה נלקח לבית עולמו לדאבון כל לב ביום שישי ערב שבת הגדול, ט' ניסן תשכ"ט בירושלים עיר הקודש, בהיותו בן פ"ו שנים. ההלוויה התקיימה בשעות אחר הצהרים לפני כניסת השבת, וכך קוימה צוואתו שלא להספיד אחר מיטתו.

אחרי מיטתו צעדו גדולי ישראל, רבנים וראשי ישיבות, אך גם שרים וראשי עיריות, שחבו לו את חייו כשבא לבקרם בהיותם מאחורי הסורגים, טרם קום המדינה.

הוא הותיר אחריו תורה שלמה של מידות האדם, אורח חיים של נתינה וחסד, ועם שלם, על כל פלגיו וגווניו, אבל וכואב, ומנסה לשמר ולזכור את ספר המוסר החי, את הלב הפועם והפתוח לרווחה לכל איש ישראל באשר הוא שם.

 

איש אשר רוח בו

נפשו הרחבה והעמוקה מני ים, הצליחה לרדת לנבכי נפשות התלמידים הרבים שעברו תחת ידיו, בין שערי המוסד הגדול והראשון בישראל, 'עץ חיים', ולהדריכם בדרך העולה בית ה'

 

הזהרו בבני עניים

עם שיעור קומתו של רבי אריה, הוא ידע גם לרדת לרגשות דקים ולחוש את צער הזולת, גם אם היה זה נער רך בשנים.

מנהג היה בתלמוד תורה 'עץ חיים' באותם ימים, לשגר לחתן בר מצווה כדורון דרשה, ספר שנקנה בכספי החברים לספסל הלימודים. כל תלמיד היה נותן סכום כספי קבוע, קונים ספר, ואין הספר ניתן כשי כל עוד לא עלה על העמוד הראשון קולמוסו של רבי אריה. בכתב ידו המיוחד והנדיר היה כותב את ההקדשה בשם החברים. מתנה ללא הקדשה של רבי אריה - כגוף ללא נשמה.

מספר רבי שניאור מייזליש: בכיתתי למד תלמיד אחד, בנם של עניים מרודים, אשר מחמת הדחק לא היה ביכלתו להשתתף בקניית דורון לחברים שהגיעו למצוות. כאשר הגיעו אותו תלמיד למצוות, לא אבו התלמידים לקנות לו ספר מתנה לבר-מצווה.

יומיים לפני הבר-מצווה, פגשני רבי אריה ושאלני: "מדוע לא הביאו אליי את המתנה עבור פלוני על מנת שאכתוב את ההקדשה כמקובל? הרי בעוד יומיים הבר מצווה". השבתי לו, שמאחר ותלמיד זה לא השתתף בקניית מתנה לשאר התלמידים, על כן אין קונים גם לו.

"לך לביתי" ציווה עלי רבי אריה "ואמור לאשתי שתיתן בידך את ה'חמישה חומשי תורה' הנמצאים על המדף העליון שבארון הספרים והביאם אלי". עשיתי כמצוותו.

משהבאתי את הספרים נאנח ואמר: "לא, לא לאלו התכוונתי. חזור ואמור לאשתי תחי', כי על המדף העליון מונחים 'חמישה חומשי תורה' חדשים שניתנו לבני חיים יעקב כמתנה לבר מצווה. החומשים הללו שהבאת אליי אינם חדשים ולא יאה לתיתם כמתנה לבר מצווה. ואילו החומשים של בני, חדשים הם וטרם השתמש בהם"...

ואכן, הורדו הספרים החדשים ורבי אריה כתב הקדשה בשם כל התלמידים, וכך זכה גם תלמיד זה למתנה בזכותו של רבי אריה.

בשעת כתיבת ההקדשה אמר רבי אריה: מי יודע כמה צער היה מצטער אותו תלמיד בראותו את בני כיתתו באים לשמחתו בידיים ריקניות והרי זו שפיכות דמים ממש. וכי בשל כך שנבצר ממנו מלהשתתף בשל אחרים - אשם הוא? חלילה! צריך לעשות הכל ובלבד למנוע מנער שבן עניים הוא...

 

ובלכתך בדרך

רבים מילדי הת"ת הגיעו מבתים מרוחקים, שהעדיפו את מסורת החינוך הערכית של 'עץ חיים' ששמה יצאה לתהילה בכל הארץ.

י. דמיטרובסקי, היה אחד מאלה, אשר בהמשך הפך להיות פרוספסור נודע. וגם אז, שנים רבות לאחר מכן סיפר ברוב רגש על אותם ימים כשהיה תלמיד ב'עץ חיים': בן יחיד הייתי להוריי ששלחו אותי ללמוד ב'עץ חיים'. הייתי אז רק בן עשר שנים. התגוררנו בשכונה מרוחקת מאד, בשכונת 'נחלת שבעה'. כשנודע הדבר לרבי אריה, הוא התחיל ללוות אותי מדי יום לאורך כל הדרך, מהלך הליכה ניכר, במשך שנה תמימה!

 

עשה זאת למעני

אחד התלמידים שהוריו היגרו לאוסטרליה הרחוקה, ביקשו להעניק לבנם חינוך תורני, אחרי שלמד בבית הספר האוסטרלי 'הר הצופים'. בשנת תש"ט הם שלחו את בנם לירושלים לאחד מקרובי משפחתם שהיה מזכיר הממשלה לשעבר (זאב שרף), עם הבקשה שירשום אותו בתלמוד תורה 'עץ חיים'!

משנכנס הילד לתלמוד תורה, הרגיש עצמו כנטע זר. לבוש היה בחליפה הנהוגה בבית הספר באוסטרליה, מכנסיים קצרות ומעיל, שעל דש הבגד התנוסס תג בית הספר. אף מגודל היה בבלורית שובבה והנערים שבמחיצתו חשו זרות כלפיו.

הנער היה נבוך, בודד ועזוב ולא ידע לשית עצות בנפשו. והנה, באחד הימים, ניגש אליו רבי אריה לווין, הניח זרועו על כתפו של הנער, נכנס עמו לכיתה ואמר לתלמידים:

"ברצוני שתכירו את 'בן משפחתי' שזה מקרוב זכה לעלות לארצנו הקדושה מאוסטרליה הרחוקה כי חשקה נפשו בתורה ולפיכך הגיע לירושלים כדי להסתופף בהיכלנו. בקשתי מכם: אנא קרבוהו אליכם"...

התלמיד סיפר, "לאחר דבריו הנרגשים של רבי אריה, הכל ביקשו את קרבתי, חשתי שנולדתי מחדש"...

 

שלא תהא קנאת אדם עלי

בהיותו משגיח בת"ת 'עץ חיים', למד שם גם בנו, חיים יעקב (שלפני פטירתו שימש כרבה של פרדס חנה).

הילד התגלה כבעל כשרון נדיר ובעל זכרון מופלא. ה'חברותא' שלו היה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, אשר היה מכנהו בכינוי של חיבה, 'העילוי'. לא אחת, כאשר המלמד ביקש ממנו לומר תוספות מסוים, היה חיים יעקב אומרו מילה במילה. דבר זה חזר ונשנה מספר פעמים. המלמד המופתע חשב כי הנער קורא את ה'תוספות' מתוך הגמרא, אך מה רבה היתה פליאתו בראותו כי הגמרא פתוחה בעמוד אחר לגמרי...

בתום שנת הלימודים נכתבה לו הערה על גבי התעודה בכתב ידו של המלמד, "המלאכים למדו אתך"...

משראה זאת רבי אריה, החליף את תעודת בנו בתעודה אחרת, בה היו הציונים במדרגה פחותה וזאת, הן כדי שלא יגבה לבו של הנער והן כדי שלא יקנאו בו חבריו לכיתה...

 

תענה ותאמר סלחתי

אצל רבי אריה, גם נער צעיר לימים, היה ראוי לכל יחס של כבוד ובנפשו הטהורה הוא הקפיד על כך בכל לב.

סיפר רבה הראשי של ירושלים, הרה"ג רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, כי בהיותו ילד קטן, גם הוא היה מתלמידי המוסד 'עץ חיים'.

באחד הימים ערכו התלמידים מעשי קונדס כלשהו וחשדו של רבי אריה נפל עליו. "הסברתי שזו טעות ואינני מעורב כלל בשום מעשה קונדס ורבי אריה התרשם מדברי והבטיח לבדוק את טענותיי", סיפר רבי בצלצל את הסיפור מימי עלומיו.

לפנות ערב, הופיע רבי אריה בבית הוריי וביקש להביע את התנצלותו בפניי...

הוא בדק כהבטחתו ומצא שאכן לא היה לבצלצל קשר לחשד ובא לבקש ממנו סליחה ומחילה על שגער בו. "הוא לא עזב את הבית, עד אשר אמרתי לו שאני מוחל לו בלב שלם. הוא לא המתין עד למחר כדי שלא להלין כעס של זולתו חלילה, גם אם מדובר בסך הכל בילד קטן...".

כעין זה סיפר אחד מתלמידיו: בהיותי נער קטן, נמנה הייתי על תלמידי ישיבת 'עץ חיים'. באחד הלילות, הופתעו הוריי בראותם את רבי אריה ניצב בפתח ביתנו. התברר שבצהרי אותו יום, ניגשתי לחדרו של רבי אריה, כדי לשאול אותו דבר מה. הוא היה עסוק עד מאד באותה שעה ולכן ביקש ממני רבי אריה בעדינות שאמתין לו שעה קמעא. משהמתנתי שעה ארוכה ונוכחתי לדעת כי עדיין לא סיים את ענייניו - הלכתי לביתי. בלילה, הופתעתי כאשר רבי אריה סר לביתי כדי לשמוע מה היה לי לומר לו. מתברר, כי נזכר ועלה החשש בליבו, שמא ציערני בהמתיני לשווא ואני אך ילד רך... מחשבה זו הטרידה אותו.

תמהו הוריי ואמרו לו: "רבי אריה, וכי בשל כך היית צריך להטריח עצמך ולכתת רגלך בלילה להגיע אל בנינו? והרי יכול היית לשאלו למחרת היום מה היה חפצו!".

ענה רבי אריה, "רציתי להפיס דעתו של בנכם ולא חפצתי שיצטער בשל כך אף לילה אחד"...

 

מסתפק במועט

עבור עצמו לא ביקש רבי אריה מאומה. אפילו במסגרת התלמוד תורה, היו דרישותיו צנועות ומינימליות לחלוטין.

וכשם שדירתו צנועה היתה, כך היה חדרו בת"ת 'עץ חיים'. הוא שיכן עצמו תחת המדרגות והרגיש בנוח...

כשהתרחבו אגפי התלמוד תורה, סירב רבי אריה שיתקינו לו חדר בפני עצמו. לבסוף עלה בידי הממונים על הישיבה להשפיע עליו כי ישתכן בסוף הפרוזדור הארוך, שם איווה לו למושב כ'חדר' לאחר שקטע האחרון של הפרוזדור הופרד על ידי מחיצת עץ...

 

בפיך ובלבבך לעשותו

בשעת צהריים שטופת שמש של תחילת עונת האביב, שיחקו הזאטוטים בחצר התלמוד תורה וחמדו להם לצון. הם לכדו פרפר והחזיקוהו בכפות ידיהם הקטנטנות וסגרו עליו מכל עבר.

הם חיפשו אדם שיתאים לעניין וכשראו את המשגיח הרוחני, רבי אריה, חולף בחצר, הם החליטו כי איתו המשחק יצליח. הם ניגשו אליו ושאלוהו: "הפרפר שבידינו - האם הוא חי או מת?".

נדברו הילדים הקטנים ביניהם, להתחכם עם המשגיח הגדול, כך או כך: אם רבי אריה ישיב "הפרפר חי", הם ימעכו אותו וימיתוהו. ואם יאמר, "הפרפר מת", הם יפתחו את ידיהם ויפרח לו הפרפר...

בעיניו הנבונות הבין רבי אריה את התעלול וניצל את הרגע כדי להכניס לליבם דברים גדולים מהשגתם.

"האם אתם יודעים למה הדבר דומה? ללימוד התורה. הוא נמצא אצלנו ובידינו. אם רק נחליט שאנו רוצים בה, הוא יהפוך לחלק מאיתנו. אך אם לא, הוא יפרח מייד ואיננו.

"ילדים יקרים", סיים רבי אריה וענה להם, "גם בתורה וגם כעת, בידכם הדבר" - - -